סיפור שכתבתי:
ילדי כיתה ב' של בית ספר ברידיסתור היו כעת ב"חצי שעה של פעילויות חברתיות" אצל המחנכת.
"בוקר טוב תלמידים ותלמידות", אמרה המחנכת, גברת פיטרס.
"היום לא תהיה לנו בדיוק 'חצי שעה של פעילויות חברתיות' אלא יותר עשר דקות של שאלות. בסדר?" שאלה הגברת פיטרס והחלה לכתוב על הלוח, אבל לא לפני ששמעה את כל הכיתה ממלמלת: "בסדר".
שאלה מס' 1: כמה זה 10X5?
כתבה הגברת פיטרס על הלוח.
"25?" שאל טדי.
"אני יודעת! חמש!" צעקה דינה.
"50?" פתרה ג'ין בקול שקט.
"נכון מאוד ג'ין! 50!" פנתה גברת פיטרס אל ג'ין.
שאלה מס' 2: אתם זוכרים איזה צבע זה RED?
גברת פיטרס המשיכה לכתוב על הלוח.
"צהוב", ענה בני.
"ירוק!" צעקה אנג'ל.
"אדום?" אמרה ג'ין.
גלינג גלונג גלינג גלונג… תלמידי כיתה ב' יצאו להפסקה.
"שלום תלמידים ותלמידות", בירך המורה למדעים, אוזי קריינר, בתחילת השיעור.
"היום נלמד על מיחזור: מישהו יכול לומר לי מהו מיחזור?" שאל מר קריינר.
רוב תלמידי כיתה ב' הרימו ידיים בהיסוס אבל ג'ין לא היססה והרימה את ידה במהירות.
"כן ג'ין?" אמר אוזי קריינר והצביע על ג'ין.
"מיחזור זה כשמישהו לוקח משהו שאינו בר שימוש וממחזר אותו, זאת אומרת הופך אותו למשהו חדש שאפשר להשתמש בו, וכך הרבה חומר לא ייזרק".
"נכון מאוד. לדוגמא יש מיחזור מתכת ומיחזור נייר וכו' וכו'… מישהו יכול לתת לי עוד דוגמא של מיחזור?" שאל מר קריינר.
"יש גם מיחזור בקבוקים; בקבוקי פלסטיק משומשים מגיעים למכונה שלוקחת אותם והופכת אותם לבקבוקים חדשים", אמרה ג'ין.
"נכון מאוד", מיהר המורה קריינר לאשר.
למחרת היום, בצהריים, אמא של ג'ין שאלה אותה:
"ג'יינוש, מחרתיים סבתא באה לקחת אותך מבית הספר, אוקיי?"
היה זה בוקר יום שלישי, עברו יומיים.
מרוב התרגשות ג'ין עשתה הכול במהירות: היא צחצחה שיניים, התרחצה, התלבשה ואכלה ארוחת בוקר במהירות.
בשעה 14:00, כשהצלצול המבשר "סוף יום" נשמע, ג'ין היתה הראשונה לקום ולצאת מהכיתה. היא רצה מיד אל סבתא וחיבקה אותה.
ג'ין כל כך אהבה את הבית של סבתא, היא אהבה בו הכול; היא כל כך שמחה כשסבתא פתחה את דלת הבית, הורתה לה לשבת על הספה ואמרה שהיא עוד רגע חוזרת עם שתי כוסות לימונדה ועוגיות החמאה שהיא אוהבת.
"סבתא! אני כל כך התגעגעתי אליך!" קראה ג'ין בשמחה, "וואו! עוגיות חמאה!" הוסיפה כשראתה אותן.
"ג'ין, אני רוצה שתסתכלי על מדפי הספרים האלו", אמרה סבתה בחיבה והצביעה על מדפי הזכוכית המלאים עד אפס מקום בספרים.
ג'ין קמה מהספה והלכה לכיוון מדפי הזכוכית.
ג'ין התבוננה… "כמה הרבה ספרים", לחשה.
"מאיפה הגיעו כל הספרים האלו?" שאלה את סבתא שלה, סבתא אדלה.
"את רובם אני כתבתי, פעם הייתי סופרת", ענתה סבתא אדלה.
"את היית סופרת?!" עלה קול הפתעה מפיה של ג'ין.
"כשהייתי צעירה כתבתי הרבה ספרים, אבל אז הזדקנתי ויצאתי לפנסיה", ענתה שוב סבתא אדלה.
סבתא אדלה קמה מהספה והוציאה ספר עב כרס שכריכתו אפורה מאבק, היה נראה שאף אחד לא הוציא אותו מהמדף זה שנים.
"קראי את ההקדמה", ביקשה סבתא אדלה והושיטה את הספר לג'ין.
ג'ין קראה את ההקדמה, וכשגמרה…
"סבתא!" קראה בהתרגשות, "אני רוצה להיות סופרת גדולה כשאהיה גדולה! כמו מיכל שבסיפור!" אבל כשראתה את מבט סבתה הוסיפה: "וכמוך כמובן".
באותו הלילה, כשג'ין הלכה לישון, בסלון, הוריה דיברו:
"היא כל כך נרגשת היום", אמרה אמא של ג'ין לאביה.
"כן, נראה שבתנו בת השמונה תהיה סופרת כשתהיה גדולה", הוסיף אביה על דברי אשתו.
"סופרת גדולה", ציטטה אמא של ג'ין את מילותיה של ג'ין ושניהם צחקו.
באותו ערב צילצל רק משפט אחד באוזני הוריה של הילדה הקטנה, והוא:
סבתא של אמא שלך הייתה סופרת גדולה.
האם בית הספר ברידיסתור נמצא ליד בית ספר אופק? יש שם מנהלת נהדרת ויש לה תלמידה, שהיא כבר סופרת טובה, ואין לנו כל ספק שתהיה סופרת גדולה.
סבא יקר,
אתה מתכוון לאוניו או קוקה?
בית ספר ברידיסתור זה סתם שם של בית ספר לא משהו מכוון.
תודה רבה,
אילאיל.
אילאיל, נכדתי האהובה.
כרגיל, נהניתי לקרוא את פרי יצירתך. השמות שבחרת לדמויות בסיפור הם לרוב שמות לועזיים חוץ מדינה ומבני. זה מכוון? או שמא אלה שמות ש"קפצו" לך לראש?
סבתא רוחה
סבתא יקרה,
השמות לא ממש מכוונים, אלא כל מניי שמות של דמויות מספרים שאני אוהבת.
תודה רבה,
אילאיל.
לולי ,זו שרוצה להיות סופרת גדולה
היא/את אכן סופרת שכותבת
ספורים שחדות היצירה ניכרת בהם.
נכון שאת אוהבת לכתוב וזה מעסיק את דמיונך? נדמה לי כשאת קוראת (והרבה)
את במקביל חושבת על הסיפור שתרצי
לכתוב בעצמך.
את נהדרת,שמבינה ויודעת לארגן את
מחשבותיך לכדי סיפור מעניין ומסקרן.
תודה נכדתי תמשיכי ותתמידי.
אני כבר מחכה לסיפור הבא.
סבתא דבורה שאוהבת ומעריכה אותך.
סבתא היקרה,
תודה.
את צודקת אני באמת אוהבת לכתוב ולקרוא.
תודה רבה שוב,
מאילאיל.
היי אילאיל, זאת הגר. נפגשנו בגמלאן הירושלמי, כפי שאת אולי זוכרת (אני לא יודעת מתי תקראי את התגובה הזאת).
האמת היא שקראתי את הסיפור הזה כבר מזמן, אבל היום קרה משהו שגרם לי לרצות לכתוב לך משוב עליו. היום בדרך הביתה מצאתי על ספסל ברחוב ספר ילדים קטן. הספר נקרא ״רונית רוצה להיות אמא״, ומסופר בו על ילדה קטנה שהשאיפה המרכזית שלה בחיים היא לטפל בילדים עוד יותר קטנים ממנה.
החדשות הרעות: הספר הזה קצת עיצבן אותי, כי הוא מיושן ומעודד שימור נלהב של תפקידי מגדר מסורתיים.
החדשות הטובות: זה שהוא עיצבן אותי גרם לי להבין מה אני אוהבת בסיפור שלך.
אני יודעת שאת רק בתחילת הדרך, אבל בעיניי כבר עכשיו את מציגה תיאור יותר מלא של דמות של ילדה (ושל מה שמעניין אותה וחשוב לה) מאשר חלק מספרי הילדים הקיימים (לפחות אלה שאני גדלתי עליהם ואלה שאני מוצאת בימים אלה על ספסלים).
חשוב לי שתדעי את זה ושתמשיכי לפתח את היכולת הזו.
אהבתי שבחרת לכתוב על גיבורה שהדבר שממלא לה את הלב הוא לא הרצון להיות נסיכה או להתחתן או לטפל בתינוקות (לא שיש משהו רע בזה, אבל נחמד לשמוע מדי פעם גם על ילדות שרוצות דברים אחרים), אלא השאיפות המקצועיות שלה. והיא אפילו מוצאת לה מודל לחיקוי (הסבתא) והכל קורה בצורה טבעית וספונטנית. זה סיפור על השראה ומציאת הייעוד בחיים, וזה נהדר.
חוץ מזה, אהבתי שיש לגיבורה שלך רגישות לרגשות של אחרים: היא לא משוויצה כשהיא יודעת את התשובות בשיעור, והיא רואה על הפנים של הסבתא שהיא עלולה להיעלב ומתקנת את דבריה (״וכמוך כמובן״).
דבר אחרון – אני רוצה להתייחס קצת לתיאור של הווי בית הספר והשיעורים: זה כתוב קולח ויפה. נדמה לי שבית הספר מצטייר כמקום שהגיבורה קצת משתעממת בו (אולי זה רק נראה לי ככה כי זו הייתה החוויה שלי בבית הספר). אני לא יודעת אם זו הייתה הכוונה, אבל מבחינת מבנה הסיפור אני חושבת שזו הכנה טובה להמשך, כי המסר שעולה מסדר הדברים הוא שהחוויות המשמעותיות קורות מחוץ לבית הספר (ספרים ועוגיות – אני מסכימה שזה מרגש). 🍪📚
תמשיכי לכתוב! 💜