סיפור שכתבתי:

ילדי כיתה ב' של בית ספר ברידיסתור היו כעת ב"חצי שעה של פעילויות חברתיות" אצל המחנכת.
"בוקר טוב תלמידים ותלמידות", אמרה המחנכת, גברת פיטרס.
"היום לא תהיה לנו בדיוק 'חצי שעה של פעילויות חברתיות' אלא יותר עשר דקות של שאלות. בסדר?" שאלה הגברת פיטרס והחלה לכתוב על הלוח, אבל לא לפני ששמעה את כל הכיתה ממלמלת: "בסדר".

שאלה מס' 1: כמה זה 10X5?

כתבה הגברת פיטרס על הלוח.
"25?" שאל טדי.
"אני יודעת! חמש!" צעקה דינה.
"50?" פתרה ג'ין בקול שקט.
"נכון מאוד ג'ין! 50!" פנתה גברת פיטרס אל ג'ין.

שאלה מס' 2: אתם זוכרים איזה צבע זה RED?

גברת פיטרס המשיכה לכתוב על הלוח.
"צהוב", ענה בני.
"ירוק!" צעקה אנג'ל.
"אדום?" אמרה ג'ין.
גלינג גלונג גלינג גלונג… תלמידי כיתה ב' יצאו להפסקה.
"שלום תלמידים ותלמידות", בירך המורה למדעים, אוזי קריינר, בתחילת השיעור.
"היום נלמד על מיחזור: מישהו יכול לומר לי מהו מיחזור?" שאל מר קריינר.
רוב תלמידי כיתה ב' הרימו ידיים בהיסוס אבל ג'ין לא היססה והרימה את ידה במהירות.
"כן ג'ין?" אמר אוזי קריינר והצביע על ג'ין.
"מיחזור זה כשמישהו לוקח משהו שאינו בר שימוש וממחזר אותו, זאת אומרת הופך אותו למשהו חדש שאפשר להשתמש בו, וכך הרבה חומר לא ייזרק".
"נכון מאוד. לדוגמא יש מיחזור מתכת ומיחזור נייר וכו' וכו'… מישהו יכול לתת לי עוד דוגמא של מיחזור?" שאל מר קריינר.
"יש גם מיחזור בקבוקים; בקבוקי פלסטיק משומשים מגיעים למכונה שלוקחת אותם והופכת אותם לבקבוקים חדשים", אמרה ג'ין.
"נכון מאוד", מיהר המורה קריינר לאשר.
למחרת היום, בצהריים, אמא של ג'ין שאלה אותה:
"ג'יינוש, מחרתיים סבתא באה לקחת אותך מבית הספר, אוקיי?"
היה זה בוקר יום שלישי, עברו יומיים.
מרוב התרגשות ג'ין עשתה הכול במהירות: היא צחצחה שיניים, התרחצה, התלבשה ואכלה ארוחת בוקר במהירות.
בשעה 14:00, כשהצלצול המבשר "סוף יום" נשמע, ג'ין היתה הראשונה לקום ולצאת מהכיתה. היא רצה מיד אל סבתא וחיבקה אותה.
ג'ין כל כך אהבה את הבית של סבתא, היא אהבה בו הכול; היא כל כך שמחה כשסבתא פתחה את דלת הבית, הורתה לה לשבת על הספה ואמרה שהיא עוד רגע חוזרת עם שתי כוסות לימונדה ועוגיות החמאה שהיא אוהבת.
"סבתא! אני כל כך התגעגעתי אליך!" קראה ג'ין בשמחה, "וואו! עוגיות חמאה!" הוסיפה כשראתה אותן.
"ג'ין, אני רוצה שתסתכלי על מדפי הספרים האלו", אמרה סבתה בחיבה והצביעה על מדפי הזכוכית המלאים עד אפס מקום בספרים.
ג'ין קמה מהספה והלכה לכיוון מדפי הזכוכית.
ג'ין התבוננה… "כמה הרבה ספרים", לחשה.
"מאיפה הגיעו כל הספרים האלו?"  שאלה את סבתא שלה, סבתא אדלה.
"את רובם אני כתבתי, פעם הייתי סופרת", ענתה סבתא אדלה.
"את היית סופרת?!" עלה קול הפתעה מפיה של ג'ין.
"כשהייתי צעירה כתבתי הרבה ספרים, אבל אז הזדקנתי ויצאתי לפנסיה", ענתה שוב סבתא אדלה.
סבתא אדלה קמה מהספה והוציאה ספר עב כרס שכריכתו אפורה מאבק, היה נראה שאף אחד לא הוציא אותו מהמדף זה שנים.
"קראי את ההקדמה", ביקשה סבתא אדלה והושיטה את הספר לג'ין.
ג'ין קראה את ההקדמה, וכשגמרה…
"סבתא!" קראה בהתרגשות, "אני רוצה להיות סופרת גדולה כשאהיה גדולה! כמו מיכל שבסיפור!" אבל כשראתה את מבט סבתה הוסיפה: "וכמוך כמובן".
באותו הלילה, כשג'ין הלכה לישון, בסלון, הוריה דיברו:
"היא כל כך נרגשת היום", אמרה אמא של ג'ין לאביה.
"כן, נראה שבתנו בת השמונה תהיה סופרת כשתהיה גדולה", הוסיף אביה על דברי אשתו.
"סופרת גדולה", ציטטה אמא של ג'ין את מילותיה של ג'ין ושניהם צחקו.
באותו ערב צילצל רק משפט אחד באוזני הוריה של הילדה הקטנה, והוא:

"אני רוצה להיות סופרת גדולה"