בבוקר אביבי אחד, הילד מייקל אדלר בן השמונה קם ויצא ממיטתו. הוא היה לבוש בבגדי הפיג'מה שלו (חולצה ומכנסיים צהובים שעליהם יש דוגמאות חוזרות של בלונים) ושערו היה פרוע מאוד.
"אמא, אני לא מוצא את יומן הזיכרונות שלי", אמר מייקל כשסיים לרדת במדרגות.
"איפה ראית אותו לאחרונה?" שאלה אמו שערכה את השולחן לארוחת הבוקר.
"אני לא זוכר איפה, אמא", ענה מייקל.
"האם בדקת במדף שליד המיטה?" שאלה אמא שלו כשהיא מורידה שלוש צלחות מהמדף לשולחן. "במגירות של שולחן העבודה שלך? אולי זה בספרייה שבסלון? לקחת אותו לבית הספר? אולי הכלבה מוקה לקחה אותו לפינת הכריות שלה שבחצר האחורית?"
"אבדוק במקומות שאמרת לי", אמר מייקל ועלה במדרגות אל חדרו. הוא טיפס על המיטה כדי לבדוק אם יומן הזיכרונות שלו נמצא על המדף שליד המיטה, אבל הוא לא היה שם. הוא ירד מהמיטה ופתח את מגירות שולחנו, אבל היומן לא היה באף אחת מהן. הוא ירד שוב במדרגות כדי לבדוק אם היומן נמצא אולי בספרייה שבסלון, אבל גם שם הוא לא היה. הוא זכר בבירור שלא לקח אותו לבית הספר, ולכן המקום היחיד שהיומן יכול להיות בו הוא פינת הכריות של מוקה הכלבה. הוא חצה את הסלון ופתח את דלת ההזזה המביאה אל המרפסת האחורית.
לבו פעם במהירות: האם אי פעם יצליח למצוא את היומן היקר שלו? "הוא לא שם", אמר מייקל והזיל שתי דמעות. הוא קם מפינת הכריות של מוקה והתחיל לחפש בכל הפינות שבחצר, מתחת לכל שיח ובכל צמרת עץ שבגינת ביתו, אבל בשום מקום הוא לא היה.
"איפה מוקה יכלה להחביא אותו?" שאל את עצמו מייקל והתחיל לחפש את מוקה ברחבי הבית.
"אמא, אני לא מוצא את מוקה", אמר מייקל אחרי חיפוש ממושך, כמעט בכל חדרי הבית.
החדר היחידי שהוא לא חיפש בו היה חדר העבודה של אבא, כי מה יש לכלבה לחפש בחדר עבודה?
"אני לא יודעת איפה מוקה, חיפשת על המיטה שלי ושל אבא? חיפשת על הפוף שבחדר שלך? חיפשת על הספה שבסלון? חיפשת על השטיח שבחדר העבודה של אבא?" שאלה אמו, גברת אדלר.
המילים "חדר העבודה של אבא" תפסו אותו; הרי הוא לא חיפש שם. הוא רץ לחדר העבודה בלי לומר לאמא תודה על הרעיון. "היי, מייקל! בוא הנה מיד! ארוחת הבוקר מוכנה", צעקה אמו, אבל מייקל רץ ולא שמע אותה.
הוא הגיע למסדרון של חדר העבודה של אבא: "למה לא חיפשתי שם?" כעס על עצמו.
הוא פתח את דלת חדר העבודה, שם אבא, שהיה סופר, כתב את ספריו.
"ההההההההההה", פרץ מפיו של מייקל קול הפתעה.
"היא פה! מוקה פה!" הוא צעק, כך שכל השכנים יכלו לשמוע אותו, אבל הוסיף: "איך לא חשבתי שהיא יכולה להיות על שטיח חדר העבודה?"
"מוקה מוקה בואי!" קרא מייקל אל מוקה.
מייקל הוביל אותה עד למרפסת האחורית.
"מוקה, איפה החבאת את היומן?" שאל מייקל את כלבתו בחומרה. "הב הב הב", נבחה מוקה והסתכלה לכיוון חצר השכנים. "איפה החבאת אותו, מוקה?" חזר על עצמו מייקל. "למה את לא עונה לי?" הוא שאל, אחרי שמוקה לא ענתה לו ורק המשיכה להסתכל לכיוון החצר של השכנים.
"על מה את מסתכלת, מוקה?" שאל מייקל והסתכל גם הוא לכיוון חצר השכנים.
למחרת בבוקר, כשמייקל היה בדרך לבית הספר הוא פגש את שכנו, ג'ון.
"ג'ון, אתה יודע שאבד לי יומן הזיכרונות? ראית אותו מתישהו?" שאל מייקל ועצר כדי לחצות את הכביש. "אני לא חושב שראיתי אותו… אבל תזכיר לי איך הוא נראה", ביקש ג'ון. "ירוק עם נקודות כחולות", אמר מייקל והדגים באצבעותיו את גודל היומן.
"אוקיי, אודיע לך אם אראה אותו", אמר ג'ון ונכנס לבית הספר.
בשעה 14:00, כל תלמידי כיתה ג' יצאו וחיכו להורים שיבואו לאסוף אותם. אמו של מייקל הגיעה כדי לקחת אותו הביתה.
"מצאת את היומן?" שאל מייקל בקול נרגש ושכח לומר לאמו שלום.
"לא… אבל מוקה כל הזמן מסתכלת לכיוון החצר של משפחת גונדר. כדאי לך לבדוק שם". כשהגיעו הביתה, מייקל רץ לכיוון החצר של השכנים, משפחת גונדר, אבל לא הצליח להיכנס לתוכה. לכן, סקר מייקל את הגדר שהפרידה בין שתי החצרות.
בשעה 14:30 מייקל וג’ון נפגשו בפראק. "ג'ון, עדיין לא מצאתי את היומן, אבל מוקה כל הזמן מסתכלת לכיוון החצר שלכם. אולי ניכנס לשם יחד?" שאל מייקל, אף שהיה בטוח שאין סיכוי שג'ון יסכים שייכנסו לגינה שלו.
"אוקיי, בא לך להיפגש שם היום אחר הצהריים?" הסכים ג'ון. "באיזה שעה?" שאל מייקל, המום כולו מכך שחברו הרשה לו. "ארבע זה בסדר?" שאל ג'ון.
בחמישה לארבע מייקל כבר היה לבוש ומסורק, הוא לא רצה להיכנס פרוע שיער לחצר של משפחת גונדר.
אחרי שנעל את נעליו השעה היתה כבר 15:57. נשארו לו שלוש דקות.
הוא יצא מהבית והלך ברחוב עד שהגיע לשער של הבית של משפחת גונדר, שם חיכה לו ג'ון.
"הי", אמר ג'ון. "שלום", אמר מייקל גם הוא.
ג'ון ומייקל חיפשו בכל הבית: בסלון, בחדר השינה של ג'ון, בחצר, במטבח, בעליית הגג… כמעט בכל המקומות.
קלאק קלאק קלאק, נשמע קול עקביה של גברת גונדר. "אמא הולכת לחתונה של ברתה שינדלר וטום צ'רלינד", אמר ג'ון, כמו מתגאה ביופייה של אמו.
כל זמן שגברת גונדר ירדה במדרגות המובילות אל דלת הכניסה, ג'ון ומייקל התחבאו מתחת לשולחן הסלון.
בסוף נשארו להם רק שני מקומות לחפש בהם: הספרייה וחדר השינה של אחיו של ג'ון, מרקו.
"בוא נחפש בספרייה", אמר ג'ון והוביל את מייקל דרך חדר האוכל לספרייה.
הם חיפשו בין כל מדפי הספרייה, ממש כולם, אבל לא מצאו.
"או שזה פה או שזה בחדר של מרקו", אמר ג'ון והלך לחדר של מרקו, כשהוא משאיר את חברו מאחור.
מייקל רץ אליו ושניהם יחד פתחו את הדלת.
"מזל שמרקו הלך לחבר שלו והוא לא פה", אמר ג'ון, בעודו בודק מתחת למיטה של מרקו.
באותו הזמן, הרים מייקל את השטיח כדי לבדוק אם הוא מתחתיו ו… לבו החסיר פעימה. לא, זוהי רק פיסת נייר שעליה צויר יומן, אבל לא סתם יומן, היומן של מרקו!
"בטוח שהיומן פה", חשב מייקל לעצמו. ג'ון סיים לחפש מתחת למיטה ושניהם עברו לארון המשחקים. ג'ון ומייקל פתחו ספרים וחיפשו בתוך קופסאות משחקים… בזמן שג'ון בדק בקופסת פאזל ישנה פרץ מפיו קול הפתעה.
"מייקל! בוא תראה!" צעק ג'ון.
בתוך קופסת הפאזל של מרקו היה היומן של מייקל!!!
"איך הוא הגיע הנה?" שאל מייקל. "לא יודע", ענה ג'ון ומשך בכתפיו.
"אין דבר, העיקר שהאבידה נמצאה!" אמר מייקל בקול נרגש.
מה שקרה:
מרקו בן השלוש מצא את היומן בגינה של משפחת אדלר (מוקה לקחה אותו לשם), הוא לקח את היומן והכניס אותו לתוך קופסת הפאזל כדי שאף אחד לא יגנוב אותו.
הסיפור יפה והתעלומה ממש מותחת. מתי נקרא את הפרק הבא? אני כבר ממתין לו.
אילאיל מתוקתי.
נהניתי לקרוא את סיפורך. הסוף היה מפתיע. נהניתי מהשפה העשירה והקולחת שלך.
מצפה לסיפורים נוספים.
הי סבתא,
תודה רבה, השפה העשירה שלי זה פשוט בגלל שאני קוראת מלא. באמת מלא…
אבל לך יש שפה עשירה יותר (הרי את היית מורה ללשון).
אנסא לכתוב סיפור המשך.
להתראות, אילאיל.
זו קריאה שניה שלי ,אף שידעתי את סוף
הסיפור( מהקריאה הראשונה) לא נפגם
מרכיב העניין והמתח .
את שזרת את העלילה בחוט מקשר
לאורך כל הסיפור ( הכלבה מוקה)
ששמר על סדר, עניין ונבונות העלילה.
תודה אילאיל,לולי.
דבורה רונן.
הי סבתא,
תודה רבה לך,
להתראות, אילאיל.
לולי אהובה
תודה על התודה.
אין כמוך.
סבתא דבורה.