שלום, אני מאוד אוהבת ספרים ואני מניחה שכנראה גם רובכם ורובכן, בתקופה הזאת קצת קשה יותר להשיג ספרים ורוב הסיכויים שכבר גמרתם וגמרתן כבר את כל הספרים שיש לכם ולכן בבית, את הספר 'סוכנות הבילוש וולסטונקראפט' אני קיבלתי לפני שבוע בערך במשלוח, ואת הספר 'סיפורים לפני השינה לילדות מורדות' אפשר לקרוא גם באתר "עברית". מאוד נהנתי משני הספרים ואני מקווה שגם אתם ואתן תיהנו.

סוכנות הבילוש וולסטונקראפט

מאת: ג'ורדן סטראטפורד
תרגום לעברית: יעל ענבר וייס
מספר עמודים: 149 (לא הרבה אז אני מצפה שתגמרו אותו מהר!)

הספר מספר על שתי נשים אמיתיות, עדה ביירון שהייתה מתכנתת המחשבים הראשונה בעולם, ומרי וולסטונקראפט גודווין שהייתה סופרת המדע הבדיוני הראשונה בעולם. נכון שבשבמציאות מרי מבוגרת מעדה ב־18 שנים אבל בספר מקטינים את מרי והיא מבוגרת מעדה רק ב־3 שנים: עדה בת 11 ומרי בת 14.
בספר יש מציאות קצת שונה, שבה הן נפגשות ומקימות סוכנות בילוש סודית. העלילה בספר מתרחשת בשנת 1826 בלונדון, שבה חייהן של נשים היו מוגבלים מאוד והן היו נתונות תחת השגחה מתמדת. אז איך עדה ומרי יכלו להקים סוכנות בילוש? גם אם היא סודית? תגלו בספר.

סיפורים לפני השינה לילדות מורדות

מאת: אלנה פאווילי
תרגום לעברית: רונית רוקאס
מספר עמודים 212

בספר יש 100 סיפורים על נשים חשובות בהיסטוריה, ביניהן מדעניות, דוגמניות, סופרות, ספורטאיות, מתכנתות ואפילו גם פיראטיות! אני מקווה שהבנות שקוראות את הכתבה הזאת (כמובן גם הבנים) ישאפו תמיד ליותר ושיחלמו חלומות גדולים (למה לדעתכם ולדעתכן קוראים לספר הזה 'סיפורים לפני השינה'?) בדיוק כמו כל הנשים שכתובות בספר הזה! הספר מאויר על
ידי 60 מאיירות מכל רחבי העולם. אתם ואתן בטח חושבים וחושבות למה רק מאה נשים חשובות? למה לא יותר? אז יש גם ספר המשך (סיפורים לפני השינה לילדות מורדות 2) אבל הוא יהיה בכתבה הבאה שלי שכנראה תהיה בגיליון הבא.
רק רציתי להבהיר משהו: בכותרת כתוב 'סיפורים לפני השינה לילדות מורדות' אבל הספר מיועד ומומלץ גם לילדים מורדים, יש גם גרסה שלו על בנים ששינו את העולם, הספר נקרא 'סיפורים על ילדים שמעזים להיות שונים'.

סיפור שכתבתי:

ילדי כיתה ב' של בית ספר ברידיסתור היו כעת ב"חצי שעה של פעילויות חברתיות" אצל המחנכת.
"בוקר טוב תלמידים ותלמידות", אמרה המחנכת, גברת פיטרס.
"היום לא תהיה לנו בדיוק 'חצי שעה של פעילויות חברתיות' אלא יותר עשר דקות של שאלות. בסדר?" שאלה הגברת פיטרס והחלה לכתוב על הלוח, אבל לא לפני ששמעה את כל הכיתה ממלמלת: "בסדר".

שאלה מס' 1: כמה זה 10X5?

כתבה הגברת פיטרס על הלוח.
"25?" שאל טדי.
"אני יודעת! חמש!" צעקה דינה.
"50?" פתרה ג'ין בקול שקט.
"נכון מאוד ג'ין! 50!" פנתה גברת פיטרס אל ג'ין.

שאלה מס' 2: אתם זוכרים איזה צבע זה RED?

גברת פיטרס המשיכה לכתוב על הלוח.
"צהוב", ענה בני.
"ירוק!" צעקה אנג'ל.
"אדום?" אמרה ג'ין.
גלינג גלונג גלינג גלונג… תלמידי כיתה ב' יצאו להפסקה.
"שלום תלמידים ותלמידות", בירך המורה למדעים, אוזי קריינר, בתחילת השיעור.
"היום נלמד על מיחזור: מישהו יכול לומר לי מהו מיחזור?" שאל מר קריינר.
רוב תלמידי כיתה ב' הרימו ידיים בהיסוס אבל ג'ין לא היססה והרימה את ידה במהירות.
"כן ג'ין?" אמר אוזי קריינר והצביע על ג'ין.
"מיחזור זה כשמישהו לוקח משהו שאינו בר שימוש וממחזר אותו, זאת אומרת הופך אותו למשהו חדש שאפשר להשתמש בו, וכך הרבה חומר לא ייזרק".
"נכון מאוד. לדוגמא יש מיחזור מתכת ומיחזור נייר וכו' וכו'… מישהו יכול לתת לי עוד דוגמא של מיחזור?" שאל מר קריינר.
"יש גם מיחזור בקבוקים; בקבוקי פלסטיק משומשים מגיעים למכונה שלוקחת אותם והופכת אותם לבקבוקים חדשים", אמרה ג'ין.
"נכון מאוד", מיהר המורה קריינר לאשר.
למחרת היום, בצהריים, אמא של ג'ין שאלה אותה:
"ג'יינוש, מחרתיים סבתא באה לקחת אותך מבית הספר, אוקיי?"
היה זה בוקר יום שלישי, עברו יומיים.
מרוב התרגשות ג'ין עשתה הכול במהירות: היא צחצחה שיניים, התרחצה, התלבשה ואכלה ארוחת בוקר במהירות.
בשעה 14:00, כשהצלצול המבשר "סוף יום" נשמע, ג'ין היתה הראשונה לקום ולצאת מהכיתה. היא רצה מיד אל סבתא וחיבקה אותה.
ג'ין כל כך אהבה את הבית של סבתא, היא אהבה בו הכול; היא כל כך שמחה כשסבתא פתחה את דלת הבית, הורתה לה לשבת על הספה ואמרה שהיא עוד רגע חוזרת עם שתי כוסות לימונדה ועוגיות החמאה שהיא אוהבת.
"סבתא! אני כל כך התגעגעתי אליך!" קראה ג'ין בשמחה, "וואו! עוגיות חמאה!" הוסיפה כשראתה אותן.
"ג'ין, אני רוצה שתסתכלי על מדפי הספרים האלו", אמרה סבתה בחיבה והצביעה על מדפי הזכוכית המלאים עד אפס מקום בספרים.
ג'ין קמה מהספה והלכה לכיוון מדפי הזכוכית.
ג'ין התבוננה… "כמה הרבה ספרים", לחשה.
"מאיפה הגיעו כל הספרים האלו?"  שאלה את סבתא שלה, סבתא אדלה.
"את רובם אני כתבתי, פעם הייתי סופרת", ענתה סבתא אדלה.
"את היית סופרת?!" עלה קול הפתעה מפיה של ג'ין.
"כשהייתי צעירה כתבתי הרבה ספרים, אבל אז הזדקנתי ויצאתי לפנסיה", ענתה שוב סבתא אדלה.
סבתא אדלה קמה מהספה והוציאה ספר עב כרס שכריכתו אפורה מאבק, היה נראה שאף אחד לא הוציא אותו מהמדף זה שנים.
"קראי את ההקדמה", ביקשה סבתא אדלה והושיטה את הספר לג'ין.
ג'ין קראה את ההקדמה, וכשגמרה…
"סבתא!" קראה בהתרגשות, "אני רוצה להיות סופרת גדולה כשאהיה גדולה! כמו מיכל שבסיפור!" אבל כשראתה את מבט סבתה הוסיפה: "וכמוך כמובן".
באותו הלילה, כשג'ין הלכה לישון, בסלון, הוריה דיברו:
"היא כל כך נרגשת היום", אמרה אמא של ג'ין לאביה.
"כן, נראה שבתנו בת השמונה תהיה סופרת כשתהיה גדולה", הוסיף אביה על דברי אשתו.
"סופרת גדולה", ציטטה אמא של ג'ין את מילותיה של ג'ין ושניהם צחקו.
באותו ערב צילצל רק משפט אחד באוזני הוריה של הילדה הקטנה, והוא:

"אני רוצה להיות סופרת גדולה"

בבוקר אביבי אחד, הילד מייקל אדלר בן השמונה קם ויצא ממיטתו. הוא היה לבוש בבגדי הפיג'מה שלו (חולצה ומכנסיים צהובים שעליהם יש דוגמאות חוזרות של בלונים) ושערו היה פרוע מאוד.
"אמא, אני לא מוצא את יומן הזיכרונות שלי", אמר מייקל כשסיים לרדת במדרגות.
"איפה ראית אותו לאחרונה?" שאלה אמו שערכה את השולחן לארוחת הבוקר.
"אני לא זוכר איפה, אמא", ענה מייקל.
"האם בדקת במדף שליד המיטה?" שאלה אמא שלו כשהיא מורידה שלוש צלחות מהמדף לשולחן. "במגירות של שולחן העבודה שלך? אולי זה בספרייה שבסלון? לקחת אותו לבית הספר? אולי הכלבה מוקה לקחה אותו לפינת הכריות שלה שבחצר האחורית?"
"אבדוק במקומות שאמרת לי", אמר מייקל ועלה במדרגות אל חדרו. הוא טיפס על המיטה כדי לבדוק אם יומן הזיכרונות שלו נמצא על המדף שליד המיטה, אבל הוא לא היה שם. הוא ירד מהמיטה ופתח את מגירות שולחנו, אבל היומן לא היה באף אחת מהן. הוא ירד שוב במדרגות כדי לבדוק אם היומן נמצא אולי בספרייה שבסלון, אבל גם שם הוא לא היה. הוא זכר בבירור שלא לקח אותו לבית הספר, ולכן המקום היחיד שהיומן יכול להיות בו הוא פינת הכריות של מוקה הכלבה. הוא חצה את הסלון ופתח את דלת ההזזה המביאה אל המרפסת האחורית.
לבו פעם במהירות: האם אי פעם יצליח למצוא את היומן היקר שלו? "הוא לא שם", אמר מייקל והזיל שתי דמעות. הוא קם מפינת הכריות של מוקה והתחיל לחפש בכל הפינות שבחצר, מתחת לכל שיח ובכל צמרת עץ שבגינת ביתו, אבל בשום מקום הוא לא היה.
"איפה מוקה יכלה להחביא  אותו?" שאל את עצמו מייקל והתחיל לחפש את מוקה ברחבי הבית.
"אמא, אני לא מוצא את מוקה", אמר מייקל אחרי חיפוש ממושך, כמעט בכל חדרי הבית.
החדר היחידי שהוא לא חיפש בו היה חדר העבודה של אבא, כי מה יש לכלבה לחפש בחדר עבודה?
"אני לא יודעת איפה מוקה, חיפשת על המיטה שלי ושל אבא? חיפשת על הפוף שבחדר שלך? חיפשת על הספה שבסלון? חיפשת על השטיח שבחדר העבודה של אבא?" שאלה אמו, גברת אדלר.
המילים "חדר העבודה של אבא" תפסו אותו; הרי הוא לא חיפש שם. הוא רץ לחדר העבודה בלי לומר לאמא תודה על הרעיון. "היי, מייקל! בוא הנה מיד! ארוחת הבוקר מוכנה", צעקה אמו, אבל מייקל רץ ולא שמע אותה.
הוא הגיע למסדרון של חדר העבודה של אבא: "למה לא חיפשתי שם?" כעס על עצמו.
הוא פתח את דלת חדר העבודה, שם אבא, שהיה סופר, כתב את ספריו.
"ההההההההההה", פרץ מפיו של מייקל קול הפתעה.
"היא פה! מוקה פה!" הוא צעק, כך שכל השכנים יכלו לשמוע אותו, אבל הוסיף: "איך לא חשבתי שהיא יכולה להיות על שטיח חדר העבודה?"
"מוקה מוקה בואי!" קרא מייקל אל מוקה.
מייקל הוביל אותה עד למרפסת האחורית.
"מוקה, איפה החבאת את היומן?" שאל מייקל את כלבתו בחומרה. "הב הב הב", נבחה מוקה והסתכלה לכיוון חצר השכנים. "איפה החבאת אותו, מוקה?" חזר על עצמו מייקל. "למה את לא עונה לי?" הוא שאל, אחרי שמוקה לא ענתה לו ורק המשיכה להסתכל לכיוון החצר של השכנים.
"על מה את מסתכלת, מוקה?" שאל מייקל והסתכל גם הוא לכיוון חצר השכנים.
למחרת בבוקר, כשמייקל היה בדרך לבית הספר הוא פגש את שכנו, ג'ון.
"ג'ון, אתה יודע שאבד לי יומן הזיכרונות? ראית אותו מתישהו?" שאל מייקל ועצר כדי לחצות את הכביש. "אני לא חושב שראיתי אותו… אבל תזכיר לי איך הוא נראה", ביקש ג'ון. "ירוק עם נקודות כחולות", אמר מייקל והדגים באצבעותיו את גודל היומן.
"אוקיי, אודיע לך אם אראה אותו", אמר ג'ון ונכנס לבית הספר.
בשעה 14:00, כל תלמידי כיתה ג' יצאו וחיכו להורים שיבואו לאסוף אותם. אמו של מייקל הגיעה כדי לקחת אותו הביתה.
"מצאת את היומן?" שאל מייקל בקול נרגש ושכח לומר לאמו שלום.
"לא… אבל מוקה כל הזמן מסתכלת לכיוון החצר של משפחת גונדר. כדאי לך לבדוק שם".  כשהגיעו הביתה, מייקל רץ לכיוון החצר של השכנים, משפחת גונדר, אבל לא הצליח להיכנס לתוכה. לכן, סקר מייקל את הגדר שהפרידה בין שתי החצרות.
בשעה 14:30 מייקל וג’ון נפגשו בפראק. "ג'ון, עדיין לא מצאתי את היומן, אבל מוקה כל הזמן מסתכלת לכיוון החצר שלכם. אולי ניכנס לשם יחד?" שאל מייקל, אף שהיה בטוח שאין סיכוי שג'ון יסכים שייכנסו לגינה שלו.
"אוקיי, בא לך להיפגש שם היום אחר הצהריים?" הסכים ג'ון. "באיזה שעה?" שאל מייקל, המום כולו מכך שחברו הרשה לו. "ארבע זה בסדר?" שאל ג'ון.
בחמישה לארבע מייקל כבר היה לבוש ומסורק, הוא לא רצה להיכנס פרוע שיער לחצר של משפחת גונדר.
אחרי שנעל את נעליו השעה היתה כבר 15:57. נשארו לו שלוש דקות.
הוא יצא מהבית והלך ברחוב עד שהגיע לשער של הבית של משפחת גונדר, שם חיכה לו ג'ון.
"הי", אמר ג'ון.  "שלום", אמר מייקל גם הוא.
ג'ון ומייקל חיפשו בכל הבית: בסלון, בחדר השינה של ג'ון, בחצר, במטבח, בעליית הגג… כמעט בכל המקומות.
קלאק קלאק קלאק, נשמע קול עקביה של גברת גונדר. "אמא הולכת לחתונה של ברתה שינדלר וטום צ'רלינד", אמר ג'ון, כמו מתגאה ביופייה של אמו.
כל זמן שגברת גונדר ירדה במדרגות המובילות אל דלת הכניסה, ג'ון ומייקל התחבאו מתחת לשולחן הסלון.
בסוף נשארו להם רק שני מקומות לחפש בהם: הספרייה וחדר השינה של אחיו של ג'ון, מרקו.
"בוא נחפש בספרייה", אמר ג'ון והוביל את מייקל דרך חדר האוכל  לספרייה.
הם חיפשו בין כל מדפי הספרייה, ממש כולם, אבל לא מצאו.
"או שזה פה או שזה בחדר של מרקו", אמר ג'ון והלך לחדר של מרקו, כשהוא משאיר את חברו מאחור.
מייקל רץ אליו ושניהם יחד פתחו את הדלת.
"מזל שמרקו הלך לחבר שלו והוא לא פה", אמר ג'ון, בעודו בודק מתחת למיטה של מרקו.
באותו הזמן, הרים מייקל את השטיח כדי לבדוק אם הוא מתחתיו ו… לבו החסיר פעימה. לא, זוהי רק פיסת נייר שעליה צויר יומן, אבל לא סתם יומן, היומן של מרקו!
"בטוח שהיומן פה", חשב מייקל לעצמו. ג'ון סיים לחפש מתחת למיטה ושניהם עברו לארון המשחקים. ג'ון ומייקל פתחו ספרים וחיפשו בתוך קופסאות משחקים… בזמן שג'ון בדק בקופסת פאזל ישנה פרץ מפיו קול הפתעה.
"מייקל! בוא תראה!" צעק ג'ון.
בתוך קופסת הפאזל של מרקו היה היומן של מייקל!!!
"איך הוא הגיע הנה?" שאל מייקל. "לא יודע", ענה ג'ון ומשך בכתפיו.
"אין דבר, העיקר שהאבידה נמצאה!" אמר מייקל בקול נרגש.

מה שקרה:
מרקו בן השלוש מצא את היומן בגינה של משפחת אדלר (מוקה לקחה אותו לשם), הוא לקח את היומן והכניס אותו לתוך קופסת הפאזל כדי שאף אחד לא יגנוב אותו.

מואנה זה סרט שאני מאוד אוהבת.
(הסרט מתרחש בפולינזיה).
הסרט מספר על: שלפני 1000 שנים גנב חצי האל מאווי את לבה של אלת החיים טה פיטי. (מאווי היה מצויד בקרס דיג קסום). ללא ליבה של טה פיטי התפשטה חשכה שהבריחה את הדגים והמיתה את החיים אי אחר אי. (כשמאווי גנב את הלב הוא, הקרס דיג הקסום  והלב של טה פיטי אבדו בים)
למרות התנגדותו של אביה מחליטה מואנה לצאת למסע אל הים הפתוח כדי למצוא את מאווי ולהחזיר יחד איתו את ליבה של טה פיטי.
באמצה המסע מאווי אומר שהם לעולם לא יצליחו להשיב את הלב בלי קרס הדיג, אז מואנה ומאווי נלחמו בטמטואה שעל השיריון שלו היה מונח קרס הדיג הקסום של מאווי.
אני אוהבת את הסרט הזה כי אף אחד שם הוא לא באמת רע
ונגיד מאווי הוא לא הכי טוב אבל הוא לא רע.
ויש בסרט עוד מלא דמויות, לדוגמה: טה קה, סבתא טאלה, קקמורה, פואה החזיר, התרנגול הטיפשון היי היי ועוד…
(אני התחפשתי בפורים האחרון למואנה)

קונכית הסודות זה ספר שתמר ברגמן כתבה ואני ממש אוהבת אותו.
הספר מספר על ילדה ששמה טל וסבתא רבה שלה (לסבתא קראו קוֹלֶט).
קולט חיה חיים מרתקים. את סיפורי ילדותה היא ספרה לנכדתה טל.
קולט חיה בתקופה של מלחמת העולם הראשונה.
בהתחלת הספר מספרים על זה שאבא של קולט סגר לה את פיה ברטייה.
נכון זה נשמע נורא? אבל אביה היה רופא אף אוזן גרון והוא חשש שאם תדבר אז תאבד את קולה. היו לזה גם יתרונות, את היתרונות אני לא אספר.
אבא של קולט נסע לארץ אחרת כדי לטפל בחיילים שנפצעו במלחמה.
יש לי עוד דבר שאני רוצה לספר לכם: היה לקולט גם סבתא שקראו לה סבתא שׁוּ.
לסבתא שו היתה גינה מאוד מטופחת ויפה ולגנן שלה היתה ילדה שקראו לה פֶּרְלֶט.
פרלט די קינאה בנכדות של סבתא שו.
הלב של פרלט היה לב שחור של אבן ואני לא אספר לכם מה קרה לו בהמשך.
יש בספר עוד הרבה דמויות למשל: הרוזנת הרוסיה, דודה סֶלֶסְט, הדודה אַן, מלך הבלגים ועוד.
כדי להכיר את כל הדמויות האלה כדאי לכם לקרוא את הספר.

ביום גשום תחת מטריה אני וחברה שלי יצאנו במהרה. הלכנו לטיול שקט במערה ופתאום מצאנו שם חיה שלא ידענו איזו חיה, אבל היא היתה קטנה וחמודה. ואז יצאנו במהרה מהמערה,  והיה שם יער קטן ונחמד, וביער היה קוף קטן ומתוק ג׳ינג׳ון, שהוא היה אורנג אוטן, גורון וחמודון. והיה שם גם נמר, וברחנו מן היער. וחזרנו הביתה ואמא ואבא זרעו פרחים עם ניחוח מקסים.
(תגללו לסיפור הראשון ותראו את המילה „ ניחוח מקסים”. אם תרצו לחסוך בזמן תלחצו כאן)
עכשיו נראה  את החיה. זה היה עכבר קטן ונחמד:

את זה אני ציירתי.

יום הולדת בבית שלנו. יום כיף, יום מיוחד שרק לכל אחד שנולד יש אותו, כי זה יום שבו נולדת וזה יום כיף שהוא רק שלך. יום כזה זה כיף כי זה כיף יום הולדת. זה יום מיוחד אבל באמת מיוחד, וזה יום כיף ויום מיוחד וזה יום שאני אוהבת וזה יום מיוחד שהוא רק שלי. הוא קול אחד ביום שהוא נולד, כמה שנים אחר זה. יום הולדת כבר 7 פעמים מלאו לי, כי אני בת כמעט שמונה, וכל שנה גם אני גדלה וגם יש לי יום הולדת עם כל המשפחה, כי זה יום שכל המשפחה באה: אבא, אמא, סבתא, סבא, בני דודים, ודודים, כוווווווווווווווווולם באים.

פעם היתה ילדה בת שמונה ושמה אילנה, והיא אהבה לצייר. מה היא הכי אהבה מין הציורים שלה? נראה דוגמה בסוף. מה היא עוד אהבה לעשות? היא אהבה משחקי דמיון. מה היא עוד אהבה לעשות? היא אהבה לנגן: היא ניגנה באוקוללה ובגיטרה ובאוקרינה. נראה עכשיו את הציור:

את הסיפור הראשון שלי כתבתי כשהייתי בערך בת שש. עכשיו אני בת שמונה.
קוראים לו „ביום חורף קר”:

אילאיל ביום חורף קר. יצאה לטיול. והיה שם שדה פרחים עם ניחוח מקסים.
ושם היא היתה ושכבה על הדשה הרך והנעים.
והיתה שם משפחה שהיתה לה יום הולדת, ועשו זר מין הפרחים היפים.